היהודים הארים

פירוש המילה אריה בסנסקריט הקלאסית הוא אצילים/מכובדים. כך קראו לעצמם דוברי השפות ההודו-איראניות. איראן גם היום נקראת כך בשל היותה ארץ הארים. בשל תיאוריה שהוכחה כשגויה לפיה הארים יצאו מהודו והגיעו לאירופה, הגרמנים חשבו כי כל דוברי השפות ההודו-אירופיות הם אריים. בשנות ה-40 של המאה הקודמת, כאשר הבדיקות גנטיות עוד לא הומצאו, הגרמנים "האריים" יצאו במסע רצח של "הגזעיים הלא אריים הנחותים". בפועל לרוב הגרמנים יש אב קדמון משותף עם האריים מלפני יותר מ-20 אלף שנים.

הדנ"א הארי

האריים שגרו ממזרח להרי האורל המציאו את מרכבת הקרב בסביבות שנת 2100 לפנה"ס. בעזרת המרכבות, הארים התפשטו לאזורים שמעבר להרי אורל ולמרכז אסיה. כפי שניתן לראות במפה, הארים הגיעו להודו בסביבות 1700 לפני הספירה ולאזור אנטוליה ואיראן בסביבות 1500 לפני הספירה.

שליטי מיתני, שנקראה גם נהריים וכללה אזור שמאוחר יותר יקרא ארם-נהריים, היו אריים רוכבי מרכבות. חרן ממנה יצא אברהם אבינו לכנען הייתה חלק ממלכת מיתני.

המידים, הפרסים והפרתים היו כולם ארים שהגיעו לאיראן החל מהמאה-8 לפנה"ס. הארים שנשארו במרכז אסיה נודעו כסקיתים. האשורים קראו לסקיתים אישגוזה ובתנ"ך הם נקראים אשכנז.

רוב הארים היו בעלי ס"ת R1a-Z93. כפי שניתן לראות במפה הסמן התורשתי (ס"ת) הזה יותר נפוץ בישראל (עד 10%) מאשר במזרח גרמניה (עד 5%) ופחות מאחוז במערב גרמניה.

הס"ת של היהודים האריים

אותנו מעניין הס"ת Z94  היוצא מס"ת Z93. הענף שלו F1345 הגיע לאנטוליה, לאירופה ולמזרח התיכון. תת הענף שלו CTS6 או Y2619 הם ענפים יהודים, במיוחד נפוץ אצל הלויים האשכנזים. גם בנימין נתניהו למשל הוא Z93 – Y2630.

איך הארים הפכו ליהודים?

אם נחפש את הקרובים הקרובים ביותר ל"יהודים הארים" נראה שמוצאם באיראן ולהם וליהודים אב קדמון משותף מלפני יותר מ-3000 שנים, כלומר לפני תקופת דוד המלך.

האם הלויים היו לווים?

מלכי חתי כבשו חלקים גדולים ממלכת מיתני החורית בה חיו גם ארים. כמו כן החתים כבשו גם את הארצות בדרום ומערב אנטוליה בהן חיו לווים. החתים שדגלו בהחלפות אוכלוסין, הגלו לווים רבים מזרחה. בנוסף לכך, בארצות כמו כיזוואתנה חיו חתים, לווים וחורים עוד בתקופת ממלכת מיתני. 

לאחר נפילת האימפריה החתית, בממלכות הניו-חתיות דיברו בשפה הלווית. האם ייתכן כי שבט לוי הוא שבט לווי, כלומר כזה שיש לו גם רכיב ארי? לפי בדיקות הדנ"א הס"ת Z93 הוא אחד הנפוצים ביותר בקרב הלויים האשכנזים היום. 

נראה מה כותב התנ"ך על שבט לוי. כבר לוי, אבי השבט, מתואר כאיש מלחמה אכזר, אשר יחד עם שמעון בזז את העיר שכם.

וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב.

בראשית לד, כה-כו

לכן בשל אכזריותם, בברכת יעקב לוי ושמעון לא זוכים לנחלה:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים--כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי:  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

בראשית מט, ה-ז

בסיפור יציאת מצרים, לוי הוא השבט החשוב ביותר, כאשר משה ואהרון הם בני שבט לוי. לאחר חטא העגל, שבט לוי נשאר נאמן למשה.

וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

שמות לב, כו-כח

שבט לוי היה השבט החזק ביותר, לא רק מבחינת מנהיגותית, אלא גם צבאית. בני לוי טובחים בשלושת אלפים בני השבטים האחרים.

לפי מדרש שמות רבה ה טז, שבט לוי לא היו עבדים במצרים, ולכן אולי זו הסיבה לכוחו הצבאי העדיף מול השבטים האחרים.

אם כך לשבט לוי יש שם דומה ללווים וגם מסורת של עוצמה צבאית שהייתה קיימת אצל הלווים. מצד שני, השמות של בני שבט לוי הם לא שמות לווים, אלא שמות מצריים. בנוסף לכך לאהרון שהיה בן שבט לוי ולצאצאיו הכוהנים יש ס"ת שמי J1. 

ירושלמים

כפי שכבר ציינתי בממלכות הנאו-החתיות דיברו בשפה הלווית, כלומר זו השפה בה דיברו החתים שמוזכרים במקרא החל מתקופת השופטים. הממלכות הנאו-חתיות הוקמו באזורים בהם חיו גם חורים וגם ארים. 

אורשלם, מכתב מעבדי-חבה מלך ירושלים

גם ירושלים-יבוס יכולה להיחשב לממלכה נאו-חתית בה ישבו ארים בעלי ס"ת Z93. במאה ה-14 לפנה"ס המלך עבדי-חבה שלט בירושלים. עבדי-חבה הוא שם חורי, לכן ייתכן ועבדי-חבה היה ארי כמו האליטה של מיתני החורית. גם היבוסי האחרון המוזכר בתנ"ך ארונה הוא בעל שם הודו-אירופי חתי או לווי.

לפני כיבושה של ירושלים על ידי דוד המלך בעיר היה רכיב חתי חזק. כך כותב על ירושלים הנביא יחזקאל:

וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לִירוּשָׁלַ‍ִם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית.

יחזקאל טז ג

כזכור בתקופת השופטים לא היה מלך בישראל וכאשר נבחרו שאול ודוד, המלכתם נעשתה כמנהג המלכים החתים על ידי משיחת שמן על ראשם.

החתים בארץ התמזגו בעם ישראל והביאו לו גם את הס"ת הארי. כך בצבא דוד המלך שירתו אחימלך החתי ואוריה החתי. לאחר כיבוש ירושלים תושבי ירושלים נשארו בעיר, העלו מס והיו שותפים לבניית המרכז האדמיניסטרטיבי של הממלכה בירושלים. למעשה סופם של כל עמי כנען וגם החתים ביניהם היה להצטרף לעם ישראל בתקופת מלכות דוד ושלמה:

כָּל-הָעָם הַנּוֹתָר מִן-הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵמָּה. בְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא-יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַחֲרִימָם; וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס-עֹבֵד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

מלכים א ט כ-כא

כיום הס"ת הארי מצוי אצל כ-10% מהיהודים בדומה לשיעורם בקרב הלבנונים והסורים, זכר לאותו ערבוב אוכלוסיות שנוצר עם הגעת הארים למזרח התיכון ועם ההתמוטטות האימפריה החתית בסוף תקופת הברונזה.

קריאה מומלצת

The genetic variation in the R1a clade among the Ashkenazi Levites’ Y chromosome: https://www.nature.com/articles/s41598-017-14761-7

https://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_R1a_Y-DNA.shtml#Indo-Iranian

https://www.eupedia.com/europe/Haplogroup_R1a_Y-DNA.shtml#famous_people

המעצמות המחריבות

כל בר דעת יודע כי בית המקדש הראשון נחרב ע"י הבבלים ואילו בית המקדש השני נחרב ע"י הרומאים. מעטים יותר יודעים כי הבבלים והרומאים היו בעלי בריתם הגדולים ביותר של היהודים לפני שהם כבשו את הארץ, טבחו ביהודים והחריבו את בתי המקדש.

בבל

בבל נמצאה בארץ שנקראה בעברית שנער באזור הדרומי של נהרות הפרת והחידקל. ייתכן ושנער הוא שיבוש של השם האכדי שומר. ארץ זו נקראה גם סנגר במצרית ושנהר בחתית.

בסביבות שנת 2300 לפני הספירה, סרגון מאכד כבש את שומר וקבע בבבל את בירתו. האכדים שכבשו את שנער היו שמים ודיברו שפה אכדית הדומה במקצת לעברית, זאת לעומת השומרים תושבי שנער המקוריים שדיברו שפה שונה. ישנו זיהוי בין סרגון מאכד שהקים את האימפריה הראשונה בארץ שנער לבין נמרוד התנכ"י. ואכן, לראשונה בבל מוזכרת בתנ"ך כראשית מלכותו של נמרוד בן כוש.

וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. 

בראשית י י

יש לציין כי השם סרגון אינו שמו המקורי של האיש. השם סרגון הוא שיבוש מאוחר של השם שרו-כין שפירושו, בדומה לעברית שר-כן, כלומר המלך הנכון. איש בעל שם כזה בוודאי לא נולד למלך, ואכן לפי תעודות שומריות סרגון היה בנו של גנן.

בתנ"ך בבל מתוארת כמקום אליו התרכזה כל האנושות לאחר המבול:

וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

בראשית י"א ב

בבבל התרחש סיפור מגדל בבל המפורסם, על פיו האנשים רצו לבנות מגדל שיגיע לשמים אל האלוהים. ייתכן ושם העיר בבל מקורו ב"באב-אלי" – שער האל באכדית. לפי התנ"ך דווקא בלבול השפות נתן לבבל את שמה.

 עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

  בראשית י"א ט 

בהמשך נראה כי הבבלים היו עם קרוב מאוד לבני ישראל. נראה איך הבבלים והישראלים נלחמו יחדיו על עצמאותם מול אויב משותף, וגם איך התמיכה של יהודה בכוחה העולה של בבל הפכה במהרה להרס וחורבן.

אחים בדם

מחריבי בית המקדש הראשון היו הבבלים הכשדים תחת שלטונו של נבוכדנצר הכשדי. לפי התנ"ך ייתכן כי לבבלים הכשדים ולעברים יש מקור משותף ואב קדמון משותף – אַרְפַּכְשַׁד בן שם.

בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם.

בראשית י כ"ב

בני שם היו לאבות של העמים השמים שחילקו ביניהם את השטח בערך בצורה הבאה:
עילם מזרחית לארץ שנער, אשור צפונית לארץ שנער, ארם מערבית לאשור ולוד באנטוליה. לפי שיטת האלימינציה נחלתו של ארפכשד היא ארץ שנער עצמה והשטחים שמזרחית ודרומית אליה, כלומר מדבריות ערב. ארפכשד היה סבו של עבר אבי העברים, אך ייתכן והוא גם אבי הכשדים – הבבלים.

וְאַרְפַּכְשַׁד, יָלַד אֶת-שָׁלַח; וְשֶׁלַח, יָלַד אֶת-עֵבֶר.

בראשית י כ"ד

לתרח, אחד מצאצאי ארפכשד, היו שלושה בנים: אברם, נחור והרן. מולדתו של תרח הייתה העיר אור כשדים. יש כמה זיהויים לעיר המקראית: הן כאור בשנער והן כאורפה או אורקש בצפון הסהר הפורה. ייתכן והעיר הוקמה על ידי ארפכשד או שישבו בה הכשדים בטרם הגיעו לבבל. בכל אופן תרח מחליט להגר מערבה לארץ כנען:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

בראשית י"א ל"א

לאחר מותו של תרח, אברם היגר לכנען ואילו נחור אחיו השתקע בחרן. לאחר עקידת יצחק נאמר לאברהם כי לאחיו נחור יש בנים רבים:

וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם, לֵאמֹר:  הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם-הִוא, בָּנִים--לְנָחוֹר אָחִיךָ.  אֶת-עוּץ בְּכֹרוֹ, וְאֶת-בּוּז אָחִיו, וְאֶת-קְמוּאֵל, אֲבִי אֲרָם.  וְאֶת-כֶּשֶׂד וְאֶת-חֲזוֹ, וְאֶת-פִּלְדָּשׁ וְאֶת-יִדְלָף, וְאֵת, בְּתוּאֵל.

בראשית כב כ-כ"ג

בתואל הוא אבי רבקה אמנו. על קמואל נאמר שהוא אבי ארם, אף על פי שארם הוא בן של שם וייתכן והוא אבי הארמים. בן מעניין נוסף הוא כשד. האם כשד זה הוא אבי הכשדים? אם התשובה היא כן, הרי שמתרח יצאו גם הכשדים. אם נכין רשימה חלקית של עמים שיצאו מתרח, הרי מאברהם יצאו הישראלים, הישמעאלים, האדומים והמדיינים, מהרן ובנו לוט יצאו המואבים והעמונים ואילו מנחור יצאו הארמים והכשדים.

קירבה משפחתית בין היהודים לבין הכשדים הייתה מקובלת גם בתקופת הבית השני. יוסף בן מתתיהו מציין את הכשדים כאבות העם היהודי:

...אמנם על הכשדים לא אוכל לומר כדברים האלה, כי הלא הם היו אבות עמנו לפנים, ובספריהם הם זוכרים את היהודים בזכרון אחים קרובים.

"קדמות היהודים - נגד אפיון" מאמר ראשון י"ג

במאה ה-19 לפני הספירה עם ריבוי האוכלוסייה האמורית (שבטים שמים מהמערב) בשנער, עלתה לשלטון בבבל השושלת האמורית - השושלת הבבלית הראשונה. המלך הבבלי חמורבי (או עמורפי) הקים אימפריה בארץ שנער ולאורך נהר הפרת עד לעיר מארי אותה החריב. התייחסות תנכית אפשרית לחמורבי נמצאת בסיפור מלחמת ארבע המלכים בחמשת המלכים:

וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר...

בראשית י"ד א

חמורבי מפורסם בעיקר בקודקס החוקים שלו – חוקי חמורבי. קיים דמיון מסוים בין חוקי חמורבי לבין חוקי התורה.

בשנת 1595 לפני הספירה, כבש המלך החתי מורשילי את בבל והרס אותה. זמן קצר אחר כך, הכשים השתלטו על בבל ושושלת כשית החליפה את השושלת האמורית. הכשים שלטו בבבל 400 שנים עד אשר זו נכבשה על ידי עילם בשלהי תקופת הברונזה.

בסוף תקופת הברונזה היה מסחר נרחב בין שנער למצרים שעבר דרך ארץ כנען. כך בעת כיבוש יריחו עכן בן כרמי חטא בכך שלקח שלל אדרת משנער:

ואראה (וָאֵרֶא) בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה...

יהושוע ז כ"א

בשלהי תקופת הברונזה המסחר הבינלאומי כמעט פסק לחלוטין והקשר בין שנער לכנען התמעט.

אחים למרד

במהלך המאות ה-9 וה-8 האשורים כבשו את בבל, את ישראל ואת יהודה והפכו אותן למדינת חסות. 

למעשה הברית בין בבל ליהודה החלה כאשר שתיהן היו באותו הצרה של שיעבוד לאשור. המורדים מבבל ומיהודה תיאמו את מהלכי המרד ביניהם ובין מצרים ועילם - המדינות המסייעות.

בשנת 724 מרד הושע מלך ישראל האחרון באשור. המרד הישראלי היה חלק ממרד רחב יותר של מדינות חסות של אשור בתמיכת מצרים. בזמן שהאשורים צרו על שומרון גם בבל מרדה באשור. עם עליית סרגון השני לשלטון אשור בשנת 722 לפני הספירה מרדו בו מדינות חסות רבות. כפי שכבר צוין לגבי סרגון מאכד כך גם סרגון השני לא עלה לשלטון בדרך הישרה, ולכן נזקק להחלפת שמו להצדקת שלטונו. המלך הכשדי מרדוך-אפלה-אידינה השני הוא מרדך(וגם בראדך) בלאדן התנכ"י מרד באשור והומלך למלך בבל. מרדך בלאדן כרת בריתות עם עילמים, עם ארמים ובין השאר כנראה גם עם הישראלים ששוב מרדו באשור. אין עדויות ישירות לקשר בין ישראל לבין בבל, אך המרידה הישראלית לבטח עזרה מאוד למרידה הבבלית. מרדך בלאדן והעילמים תקפו את האשורים ליד העיר דיר והסבו להם מפלה קשה. במשך 12 שנה שלט מרדך בלאדן בבבל העצמאית. בינתיים בשנת 720 לפני הספירה סרגון השני כבש שוב את שומרון והגלה את תושביה.

מלך אשור לקח אנשים ממקומות שונים ביניהם בבל והביא אל ערי שומרון לאחר שגרש מהם את יושביהן הישראלים. סביר להניח כי הבבלים גורשו לשומרון מאזור בבל כעונש על המרד של מרדך בלאדן:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ.

מלכים ב, י"ז כ"ד

בשנת 710 לפני הספירה, ערך סרגון השני מסע צבאי נוסף לבבל והפעם ניצח. מרדך בלאדן ברח מבבל, אך נשאר מלך של כמה משבטי כשדים בדרום הביצתי של שנער. מעל לתשעים אלף בבלים הוגלו מבבל, ייתכן וחלקם הוגלו לשומרון כפי שצוין לעיל.

בשנת 705 לפני הספירה, סרגון השני מת ובנו סנחריב עלה לשלטון. שוב מרדו באשור ארצות רבות. גם חזקיהו מלך יהודה, יחד עם מלכים רבים במערב האימפריה האשורית מרדו בתמיכת מצרים וכוש. מרדך בלאדן חזר מגלותו לכס השלטון בבבל והנהיג את המרידה הבבלית באשור.

במקביל להגעת הגולים הבבלים לשומרון התחדש גם הקשר בין בבל ליהודה. מלך חזקיהו תכנן למרוד באשור וחיפש בעלי ברית במזרח. זמן קצר לפני מסע העונשין של סנחריב, המלך חזקיהו חלה ומלך בבל ובעל בריתו של חזקיהו בראדך בלאדן בן בלאדן שלח ספרים ומנחה לחזקיהו החולה:

בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל, סְפָרִים וּמִנְחָה--אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  כִּי שָׁמַע, כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ.  

מלכים ב כ י"ב

חזקיהו הראה לשליחי מלך בבל את כל אוצרותיו:

וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם, חִזְקִיָּהוּ, וַיַּרְאֵם אֶת-כָּל-בֵּית נְכֹתֹה אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו:  לֹא-הָיָה דָבָר, אֲשֶׁר לֹא-הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ--וּבְכָל-מֶמְשַׁלְתּוֹ.

מלכים ב כ י"ג

הנביא ישעיהו מנבא כי בעקבות התנהגותו של חזקיהו, כל אוצרות המלך יילקחו בבלה וגם צאצאי המלך יוגלו בבלה:

וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, אֶל-חִזְקִיָּהוּ:  שְׁמַע, דְּבַר-יְהוָה.  הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אבותיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה:  לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר יְהוָה.   וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ, אֲשֶׁר תּוֹלִיד--יקח (יִקָּחוּ); וְהָיוּ, סָרִיסִים, בְּהֵיכַל, מֶלֶךְ בָּבֶל.

מלכים ב כ ט"ז –י"ח

תשובתו של חזקיהו היא שהוא מעדיף את הגאופוליטיקה העכשווית שתיתן לו שלום ביהודה בימיו:

וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ, טוֹב דְּבַר-יְהוָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ; וַיֹּאמֶר, הֲלוֹא אִם-שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי

מלכים ב כ י"ט

בסופו של דבר חזקיהו לא זוכה לשלום אמת בימיו. ראשית יצא סנחריב לדכא את המרידה בבבל. מרדך בלאדן גייס לעזרתו את העילמים, את כל ערי בבל הגדולות, את הכשדים ואת הארמים. אך כאשר עלה סנחריב להילחם בו, מרדך בלאדן ברח ולא שב לבבל יותר. סנחריב הגלה מבבל 208 אלף איש.

רק בשנת 701 כאשר סנחריב סיים לדכא את כל המרידות במזרח האימפריה, הוא התפנה למסע עונשין במערב האימפריה. סנחריב כבש את ערי הצידונים והפלישתים זו אחר זו ונחל ניצחון גדול באלתקה נגד צבאות מצרים, כוש והמורדים מעקרון. 

לאחר מכן סנחריב עלה על יהודה. האשורים כבשו 46 ערים בצורות ביהודה והיגלו 200 אלף איש. מספר הגולים מיהודה עלה בהרבה על מספר הגולים שהגלו האשורים מישראל בכל ההגליות גם יחד!

למעשה סנחריב בלבל את כל אוכלוסיית האימפריה האשורית. כאשר דנו במשנה בשאלת קבלת גר עמוני בקהל ישראל כבר ציינו את העובדה הזו:

"...כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות..."

משנה, טהרות, ידים, ד, ד

על כן, היוונים קראו לכל הסהר הפורה על שם אשור - אסיריה (סוריה). הרומאים החשיבו כסוריה את מסופוטמיה, את יהודה, את פיניקיה ואת קוילה-סוריה (שאר החלקי סוריה). מושג סוריה הגדולה מהמפרץ הפרסי ועד למצרים היה קיים מאז ועד היום, דרך הממלכה הסלאוקית, בילאד השאם והממלכה המוסלמית האומית ועד דאע"ש של ימינו שבו המחוז המרכזי כולל את עיראק ואת א-שאם עד גבול מצרים.

סביר להניח שסנחריב הגלה יהודים רבים לבבל וגם בבלים רבים לשומרון ואולי אף ליהודה. הגליה בטוחה לארץ פוריה הייתה גם הבטחתו של רבשקה ליהודים הנצורים בירושלים:

וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ, וִחְיוּ, וְלֹא תָמֻתוּ

מלכים ב י"ח ל"ב

רבשקה עצמו היה יהודי או ישראלי שהפך לשר המשקים של מלך אשור. למעשה שמו לא ידוע לנו ורבשקה הוא תוארו - "שר המשקים" באכדית. רבשקה מכיר היטב את הדת היהודית ומדבר בשפה היהודית:

עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה, עָלִיתִי עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ; יְהוָה אָמַר אֵלַי, עֲלֵה עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ. וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל-רַבְשָׁקֵה, דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית, בְּאָזְנֵי הָעָם, אֲשֶׁר עַל-הַחֹמָה.

מלכים ב י"ח כ"ה-כ"ו

כמה לא נעים לדעת כי ייתכן ושמו של רבשקה הכיל את האותיות "יהו" או יותר סביר "יו" כגולה משומרון עשרים או שלושים שנה קודם לכן.

בסופו של דבר ירושלים ניצלה בנס. סנחריב שב לנינווה ונרצח שם. 

חזקיהו המשיך לעלות מס לאשור שנה בשנה, כפי שכבר עשה בלכיש, עוד קודם שעלה עליו סנחריב. מנשה בנו של חזקיהו המשיך להיות בן חסות נאמן של אשור, וירושלים בתקופתו הלכה וגדלה. אלא שאז התרחש הסיפור הבא:

וַיָּבֵא יְהוָה עֲלֵיהֶם, אֶת-שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת-מְנַשֶּׁה, בַּחֹחִים; וַיַּאַסְרֻהוּ, בַּנְחֻשְׁתַּיִם, וַיּוֹלִיכֻהוּ, בָּבֶלָה.

דברי הימים ב, ל"ג י"א

מנשה היה מלך חוטא לאלוהים, אך לא ברור במה פשע למלך אשור. ואם כבר נאסר על ידי שרי צבא אשור, מדוע הובל דווקא לבבל ולא לנינווה בירת אשור?

אסרחדון בנו של סנחריב מינה לפני מותו את בנו הבכור שמש-שום-אוכין למלך בבל ואת בנו השני אשורבניפל למלך אשור. בבל עדיין הייתה כפופה לאשור, אך המלכת הבן הבכור על כס המלוכה בבבל ציינה הערכה אשורית לבבל המתעצמת.

בשנת 652 לפני הספירה מרד מלך בבל שמש-שום-אוכין באחיו אשורבניפל. שמש-שום-אוכין קשר עם העילמים, הכשדים, האמורים, הערבים ועוד כנגד אחיו מלך אשור. גם כוש תכננה לפלוש למצרים שהייתה אז מדינת חסות אשורית. הייתכן כי אשורבניפל גם חשש כי מלך יהודה מנשה יצטרף לברית עם בבל כפי שעשה אביו חזקיהו?

      

אשורבניפל הבין כי לא יוכל לדכה את כל המרידות כפי שעשה סבו סנחריב והוא בחר בטקטיקה שונה. הוא ציווה לאסר את בני החסות שהוא פקפק בנאמנותם ולהוביל אותם אל בבל, עליה הוא צר באותו הזמן. כך עשה אשורבניפל לנכו אחד מנסיכי מצרים, לסין-בלשו-ידבי מלך אור וגם למנשה מלך יהודה. כולם חזרו לארצותיהם מחוזקים מבעבר. מבני חסות הנוטים למרוד הם הפכו לבעלי ברית נאמנים. המלך מנשה לא הצטרף לברית עם מלך בבל ולא מרד באשור, ובתמורה הוא יכול היה לפתח ולבנות את ירושלים ואת ביצוריה:

...וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם, לְמַלְכוּתוֹ; וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  וְאַחֲרֵי-כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר-דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים, וְסָבַב לָעֹפֶל, וַיַּגְבִּיהֶהָ, מְאֹד; וַיָּשֶׂם שָׂרֵי-חַיִל בְּכָל-הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת, בִּיהוּדָה.

דברי הימים ב, ל"ג י"ד

מבעל ברית לבן חסות

הברית בין יהודה ובבל מתחדשת בימי יאשיהו נכדו של מנשה. עם מותו של אשורבניפל, החל מרד כשדי בראשות נבופלאסר. בשנת 625 לפני הספירה, בעזרת תושבי בבל, נבופלאסר הכשדי כובש את בבל מידי האשורים והופך עצמו למלך בבל. בשנת 615 לפני הספירה נבופלאסר כורת ברית עם מדי כדי לתקוף את העיר אשור, אך אנשי מדי מספיקים לכבוש ולשרוף את העיר עוד טרם הגעת הכוחות הבבלים. בשנת 612 הבבלים ואנשי מדי כובשים ומחריבים את נינווה בירת אשור. שאריות הצבא האשורי בראשות אשור-אובליט השני מתאספים בחרן. בשנת 609 הבבלים כובשים את חרן ואשור-אובליט בורח לכרכמיש ומזעיק את נכו השני מלך מצרים לעזרה.

כזכור נכו הראשון הפך מבן חסות אשורי לכמעט בעל ברית, אך בנו פסמתיך הראשון איחד את מצרים ושחרר אותה מעול אשור באופן רשמי. נכו השני בנו של פסמתיך רצה לשמור את אשור כמדינת חייץ בינו ובין בבל המתחזקת ולקבל את יהודה עם שכנותיה כמדינות חסות שלו.

אלא שליאשיהו היו תכניות אחרות ביחס לארץ ישראל והוא ראה הזדמנות לאחד שוב בין ישראל לבין יהודה. יאשיהו מטהר מעבודה זרה לא רק את ירושלים ויהודה, אלא חלקים רבים אחרים בארץ ישראל:

וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה, וְאֶת-יְרוּשָׁלִָם.  וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן, וְעַד-נַפְתָּלִי, בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם), סָבִיב.   וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק, וְכָל-הַחַמָּנִים גִּדַּע, בְּכָל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיָּשָׁב, לִירוּשָׁלִָם.

דברי הימים ב, ל"ד ה-ז

גם אם חלום העצמאות לא היה ריאלי באותה התקופה, יאשיהו העריך נכונה את כוחה העולה של בבל וחבר אליה כנגד אשור ומצרים. יאשיהו יצא למלחמה כנגד פרעה נכו, נפצע קשה בקרב בבקעת מגידו ומת זמן קצר אחר כך:

... עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ, עַל-פְּרָת; וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ, יֹאשִׁיָּהוּ.  וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי... וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ, כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ, וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ, מִפִּי אֱלֹהִים; וַיָּבֹא, לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. וַיֹּרוּ, הַיֹּרִים, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ; ... וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו...

דברי הימים ב, ל"ה כ-כד

פרעה נכו ואשור-אובליט לא הצליחו לכבוש את חרן, כישלון שהביא לקץ האימפריה האשורית. אשור ששלטה מאות שנים בכל הסהר הפורה קרסה תוך שנים בודדות. פרעה נכו הנסוג הדיח מכס השלטון את יהואחז בן יאשיהו שהומלך בירושלים בשל היותו פרו-בבלי והמליך את יהויקים בן יאשיהו למלך יהודה הכפוף למצרים.

החורבן

בשנת 605 לפני הספירה, נבוכדנצר בנו של נבופלאסר הביס את צבא מצרים בקרב כרכמיש והשתלט על כל השטח מהפרת ועד לגבול מצרים. תחילה המלך יהויקים העלה מס למלך בבל, אך לאחר שלוש שנים, בעקבות כישלונו של נבוכדנצר לכבוש את מצרים, יהויקים מרד בבבל.

בשנת 597 בזמן המצור הבבלי על ירושלים, המלך יהויקים מת ובנו יהויכין נכנע לבבלים ויוצא לגלות. נבוכדנצר שם על כס השלטון את צדקיהו בן יאשיהו. למעשה צדקיהו הוא גרסה יהודית של השם סרגון. מתניה בן יאשיהו היה צעיר יותר מיהואחז ויהויקים. לאחר מות יהויקים, יהויכין בנו היה צריך למלוך, אך נבוכדנצר העלה על כס יהודה את מתניה דודו ושינה את שמו לצדקיהו כדי להצדיק את שלטונו בניגוד לחוקי המלוכה ביהודה.

בשנת 586 בעקבות מרידה כושלת של צדקיהו, ירושלים ובית המקדש נחרבו. נבוכדנצר הגלה יהודים רבים לבבל. בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם, יהודים רבים ברחו למצרים לחפש מקלט. היה זה סוף תקופת הבית הראשון.

רק 23 שנים עברו בין מותו של יאשיהו בעל ברית הנאמן של בבל בקרב מגידו לבין חורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש.

ואולם, ידידות בין מלכי יהודה למלכי בבל לא תמו עם חורבן הבית:

וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ; נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה--מִבֵּית כֶּלֶא.   וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ, מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל.   וְשִׁנָּא, אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ; וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו, כָּל-יְמֵי חַיָּיו.   וַאֲרֻחָתוֹ, אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה-לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ--דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ:  כֹּל, יְמֵי חַיָּו. 

מלכים ב, כ"ה כ"ז-ל

גם 26 שנים לאחר חורבן בית המקדש, ישב יהויכין מלך לשעבר של יהודה עם אויל מרדך מלך בבל כבן חסות מועדף.

מה היה צפוי ליהודים הגולים ומה היה צפוי לבבל?

יעשיהו בן אמוץ מתנבא על שיבתם של גולי יהודה וישראל אל ארץ ישראל:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ, לִקְנוֹת, אֶת-שְׁאָר עַמּוֹ--אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי, הַיָּם. וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.

ישעיהו י"א י"א-י"ב

וכך מתנבא הנביא על גורלה המר של בבל:

וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת, תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים, אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה. לֹא-תֵשֵׁב לָנֶצַח, וְלֹא תִשְׁכֹּן עַד-דּוֹר וָדוֹר; וְלֹא-יַהֵל שָׁם עֲרָבִי, וְרֹעִים לֹא-יַרְבִּצוּ שָׁם.

ישעיהו י"ג י"ט-כ

וְקַמְתִּי עֲלֵיהֶם, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת; וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר, וְנִין וָנֶכֶד--נְאֻם-יְהוָה. וְשַׂמְתִּיהָ לְמוֹרַשׁ קִפֹּד, וְאַגְמֵי-מָיִם; וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.

ישעיהו י"ד כ"ב-כ"ג

וְהִנֵּה-זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים; וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל, וְכָל-פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ, שִׁבַּר לָאָרֶץ.

ישעיהו כ"א ט

הנביא ירמיהו אפילו מציין מתי בדיוק תיפול בבל:

...וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל--שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, אֶת-עֲוֺנָם--וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים; וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ, לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם.

ירמיהו כ"ה י"א-י"ב

אכן שבעים שנה אחרי שבבל השתלטה על האימפריה האשורית, כורש, מלך פרס ומדי, כובש את בבל ושם קץ לאימפריה הבבלית. כמה מאות שנים לאחר מכן, בבל ננטשה לחלוטין, והבבלים והכשדים הפכו להיסטוריה.

פחות מ-50 שנה אחרי חורבן בית המקדש, כורש הכריז כי היהודים, כמו שאר תושבי האימפריה הבבלית לשעבר, רשאים לחזור למולדתם ולשקם את עריהם ואת מקדשיהם. מיעוט מבין היהודים שישבו באימפריה הפרסית שבו ליהודה ולירושלים.

רומא

בינתיים הרחק מערבה משם, רומא שנוסדה בשנת 753 לפני הספירה, הפכה לרפובליקה בשנת 509 לפני הספירה. 

בשנת 330 לפני הספירה כבש אלכסנדר מוקדון את האימפריה הפרסית. לאחר מותו האימפריה המקדונית התפרקה לחלקים. הממלכה הסלאוקית והממלכה התלמית שלטו על השטחים בהם חייו אז רוב היהודים.

במשך יותר מארבע מאות שנה הייתה יהודה למחוז באחת האימפריות. תחילה תחת שלטון בבל ופרס, ולאחר כיבושי אלכסנדר מקדון תחת שלטונו ותחת שליטתם של התלמיים והסלאוקים. ליהודים לא הייתה שום עצמאות מדינית, אך הייתה להם אוטונומיה דתית.

נראה כעת איך בסיועה של האימפריה הרומית העולה, יהודה הפכה לעצמאית אחרי מאות שנות שיעבוד. נראה איך הפכה יהודה למדינת חסות רומית ולאחר מכן לפרובינקיה באימפריה הרומית. לבסוף נראה איך היהודים סייעו לרומאים בדיכוי המרד הגדול ובהחרבת ירושלים ובית המקדש.

בעלי ברית

בשנת 167 לפני הספירה, בעקבות גזירות דתיות, פרץ מרד ביהודה בהנהגת מתתיהו החשמונאי. יהודה המכבי, שהנהיג את המרד לאחר מות אביו מתתיהו, שחרר את יהודה וירושלים וערך את חנוכת בית המקדש. 

יהודה המכבי שלח משלחת לרומי שכרתה ברית עם רומא. ההסכם בין רומא למורדים היהודים נכתב על גבי לוחות נחושת ונשלח לירושלים.

יונתן שהחליף את יהודה בהנהגת המרד חידש את הברית עם רומא, ושמעון, שהחליף את יונתן חידוש הברית עם רומא אף הוא.

כך כתב נציג רומא למלך תלמי:

לוקיאש זקן אנשי רומא, למלך תלמי שלום.

שמעון ראש הכוהנים ועם היהודים בעלי בריתנו, שלחו מלאכים אלינו לחדש את ברית שלומם אתנו, ויגישו לנו מנחה מגן זהב אחד אלף שקל משקלו. 

לכן חשבנו למשפט לכתוב לכל המלכים ולכל העמים לבל ירעו עם היהודים, ולא יצאו למלחמה על ארצם ועריהם. 

גם לא יבואו לעזרת איש אשר יצא למלחמה עליהם, כי לקחנו את מנחתם את מגן הזהב מידם. וכי ינוכו אנשי רשע אליכם אשר העוו בארצם, והסגרתם אותם ביד שמעון הכהן לייסרם כמשפטם.

מקבים א', טו יד-יח

יוחנן הורקנוס הראשון בנו של שמעון הרחיב מאוד את הממלכה החשמונאית. יוחנן כבש וגייר את האדומים והיטורים וכרת בריתות עם אויבותיה של הממלכה הסלאוקית כגון הנבטים ומצרים. יוחנן חידש את הברית עם רומא שכרתו קודמיו כתעודת-ביטוח מול הסלאוקים. הוא שיגר לצורך כך לרומא שליחים שמסרו לרומאים מגן זהב במשקל רב וזכו לחידוש הברית. כחלק מהברית, הרומאים הבטיחו להגן על נמלי יהודה. הסנט הרומי אף שלח איגרת הדורשת מאנטיוכוס התשיעי להחזיר ליוחנן את המצודות והנמלים שנכבשו ממנו. למעשה, יהודה נטלה חלק בפעילות דיפלומטית ענפה ותפסה מקום נכבד בין ידידיה ובעלי בריתה של רומא. 

יהודה אריסטובולוס בנו של יוחנן היה הראשון שהכריז על עצמו מלך יהודה מאז מותו של צדקיהו. בתקופת שלטונו הקצרה הגליל נכבש ותושביו היטורים גוירו.

אלכסנדר ינאי, אחיו של אריסטובולוס, השתלט על צפון הארץ, ואף ניסה לכבוש את העיר עכו (פטולמאיס). ינאי, לעומת קודמיו, לא חידש את הברית עם רומא, בשל החרדה מפני ההתפשטות הרומית במזרח ומדיניות הניצול הכלכלי שלה. ינאי יצר קשרים עם אויבי רומא במזרח, כמו הפרתים. לא ברור אם ינאי היווה כוח אנטי רומאי פעיל או שנקט במדיניות פסיבית, בכל מקרה מבחינת כללי הדיפלומטיה הרומאית, אי חידוש הברית היה צעד עוין.

בתקופת שלטונה של המלכה שלומציון, אשתו של אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי, הממלכה הארמנית התפשטה עד לגבולות יהודה. המלכה שלומציון שלחה מתנות רבות ויקרות לטיגרנוס מלך ארמניה על מנת למנוע פלישה אפשרית שלו ליהודה. בשל פלישה רומית לארמניה, שב טיגרנוס לארצו. הקונסול הרומי ליקיוס הנחיל לארמנים כמה תבוסות, אך הוחלף על ידי פומפיוס ושב לרומא מבלי לסיים את המלחמה.

לאחר מותה של שלומציון בשנת 67 לפני הספירה, שני בניה, יהודה אריסטובולוס ויוחנן הורקנוס, נלחמו ביניהם על השליטה ביהודה. אריסטובולוס התבצר בירושלים ואילו הורקנוס עם יועצו האדומי אנטיפטרוס ועם בעל בריתו חרתת מלך הנבטים צרו על העיר. סקאורוס, שר צבא של פומפיוס, שמע על מלחמת האחים ביהודה וירד לירושלים. שני האחים רצו את תמיכת הרומאים. אריסטובולוס שיחד את הרומאים בכסף רב וסקאורוס הכריח את הנבטים לסגת מירושלים. בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לדמשק וקיבל שלוש משלחות מיהודה: משלחת מאריסטובולוס, משלחת מהורקנוס ומשלחת מהעם שרצו בסיום שלטון בית החשמונאים. פומפיוס נמנע מלהחליט בעניין וירד עם לגיונותיו לירושלים.

בשנת 63 לפני הספירה, לאחר שלושה חודשי מצור, פומפיוס כבש את ירושלים ושם קץ לעצמאות יהודה. נוסף על כך, פומפיוס אף חילל את בית המקדש על ידי כך שנכנס לקודש הקודשים.

בני חסות ומורדים

פומפיוס אישר את הורקנוס כאתנארך, כלומר ראש העם ולא מלך. הכוח האמתי ביהודה ניתן ליועצו אנטיפטרוס האדומי. על יהודה הושת מס. ערים הלניות רבות כבית שאן ויפו נלקחו מיהודה והפכו לפוליס עצמאיות. 

יהודה אריסטובולוס ובניו הובלו לרומא והוצעדו בחרפה בתהלוכת הניצחון של פומפיוס. אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, ברח מרומא, גייס צבא והתבצר באלכסנדריון. לאחר מצור רומאי, אלכסנדר נכנע וקיבל חנינה.

בשנת 57 לפניה"ס, אריסטובולוס בעצמו ברח מרומא והנהיג מרד נוסף ביהודה. מרקוס אנטוניוס נשלח להילחם במורדים היהודים, ולאחר לחימה קצרה אריסטובולוס הושב לרומא.

בשנת 54 לפני הספירה מרקוס קראסוס, שהפך למושל סוריה, הגיע ליהודה בדרכו להילחם בפרתים. קראסוס חילל את בית המקדש כפי שעשה פומפיוס לפניו, ואף חמס את עוצרות בית המקדש. קראסוס נהרג בפרתיה, אך סגנו קסיוס שב ליהודה ודיכא בה מרידה יהודית בראשותו של פתואל.

יוליוס הקיסר, שעלה לשלטון ברומא, שחרר את אריסטובולוס בשנת 49 לפנה"ס ושלח אותו עם צבא ליהודה במטרה שיהיה בעל בריתו בעת מלחמתו נגד פומפיוס. תומכי פומפיוס הרעילו את אריסטובולוס. בנו של אריסטובולוס אלכסנדר נשפט בהוראתו של פומפיוס והוצא להורג.

אנטיפטרוס שהיה מושל יהודה בפועל, תמך תחילה בפומפיוס ואף שלח לו חיילים לעזרה. לאחר תבוסתו של פומפיוס ליוליוס קיסר, אנטיפטרוס עבר לצדו של קיסר ואף שכנע את יהודי מצרים לתמוך בקיסר. פומפיוס נרצח במצרים, ואילו יוליוס קיסר הפך לשליטה הבלעדי של האימפריה הרומית. יוליוס קיסר הכיר תודה לאנטיפטרוס. הוא הכיר בהורקנוס ככהן הגדול ואתנארך היהודים ובאנטיפטרוס כמושל יהודה בפועל.

בשנת 47 לפניה"ס, אנטיפטרוס מינה את בנו הבכור פצאל למושל ירושלים ואת בנו השני הורדוס למושל הגליל. הורדוס ותפס והוציא להורג ללא משפט את המורד חזקיהו הגלילי, ועל כן זומן למשפט בפני הסנהדרין. הורקנוס שראה כי הסנהדרין נוטים לדון את הורדוס לכף חובה, יעץ לו לברוח. הורדוס ברח לדמשק ובעזרת שוחד מונה שם על ידי מושל סוריה למפקד הצבא. הורדוס שקל לתקוף עם צבאו את יהודה ולהדיח את הורקנוס מהכהונה, אך אביו ואחיו הניאו אותו מכך.

לאחר הירצחו של יוליוס הקיסר בשנת 44 לפניה"ס, קסיוס, אחד הקושרים נגד קיסר, שלט על פרובינקיות המזרח בעריצות רבה. על התושבים הוטלו מיסים מאוד כבדים ואלו שפיגרו בתשלום נמכרו לעבדות. בשל היעילות של הורדוס בגביית מיסים, קסיוס הבטיח לו את השלטון ביהודה.

ההתנגדות לאנטיפטרוס בקרב אנשי הורקנוס גברה ומליכוס, איש צבא הנאמן להורקנוס, הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס. מליכוס עצמו הוצא להורג, אך אחיו החל במרד נגד פצאל בירושלים. המורדים כבשו כמה מבצרים, עד אשר פצאל דיכא את המרידה הזו.

מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס, ניצל את האי יציבות ביהודה ובדומה לאחיו ואביו לפניו פתח במרידה בגליל. הורדוס דיכא את המרידה וחזר כמנצח לירושלים. הורקנוס שחשש מהורדוס, הסכים לאירוסין בין הורדוס לבין נכדתו מרים.

לאחר ניצחונם של מרקוס אנטוניוס ואקטביוס על רוצחי קיסר, היהודים ניסו להתלונן בפני אנטוניוס על בני אנטיפטרוס - הורדוס ופצאל, אך אנטוניוס, שזכר את העזרה שקיבל אנטיפטרוס בהיותו קצין צעיר, לא שעה לבקשתם ומינה את פצאל והורדוס למושלים ביהודה.

בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה ומינו את מתתיהו אנטיגונוס השני, אויבם של פצאל והורדוס, למלך יהודה. פצאל, הורקנוס והורדוס הושמו במצור בארמונם בירושלים. פצאל והורקנוס נכנעו לפרתים ונאסרו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים על מנת לפסול אותו מלהיות הכהן הגדול ושלחו אותו לגלות בבבל.

הורדוס הצליח לברוח מירושלים ולהגיע לאיטליה. אנטוניוס ואקטביוס השתכנעו כי הורדוס ישרת נאמנה את האינטרסים הרומאים ביהודה, ולכן על פי החלטת הסנט הרומי הורדוס מונה למלך יהודה בשנת 40 לפנה"ס.

בשנת 39 לפנה"ס, הורדוס הגיע לעכו וגייס צבא שכירי חרב. הוא הצליח לכבוש את יפו ואת אדום, אל לא הצליח לכבוש את ירושלים. רק בשנת 37 לפנה"ס, כאשר הרומאים הדפו את הפלישה הפרתית, הם התפנו לעזור להורדוס. לאחר חמישה חודשי מצור, ירושלים נפלה ואנטיגונוס נפל בשבי. הורדוס פחד שאנטיגונוס יצליח לשכנע את הסנט הרומי בזכויותיו לכס המלכות ביהודה, ולכן ביקש מאנטוניוס להוציא את אנטיגונוס להורג. עם מותו של אנטיגונוס הסתיים שלטון השושלת החשמונאית ביהודה.

כפי שהורדוס היה נאמן לרומאים עד עלייתו לשלטון, כך הוא היה ואסל נאמן של האימפריה רומית במשך 33 שנות מלכותו. לכבודו של הקיסר אוגוסטוס, הורדוס הקים את הערים קיסריה וסבסטיה. לפי יוסף בן מתתיהו, הורדוס זכה להערכה רבה מצדו של הקיסר אוגוסטוס:

"לא כיבד קיסר שום איש על פני הורדוס חוץ מאגריפס"

קדמוניות היהודים, ספר 15 י' ג' 

גם צאצאיו של הורדוס היו נאמנים לרומא. בשנת 6 לספירה, הפכה יהודה ממדינת חסות לפרובינקיה רומאית ומונה עליה נציב רומאי. הורדוס אנטיפס בנו של הורדוס, שמלך בגליל ובעבר הירדן, היה ידידו הקרוב של הקיסר טיבריוס ובנה לכבודו את העיר טבריה.

כאשר בשנת 37 לספירה הקיסר קליגולה עלה לשלטון, הוא מינה את חברו הקרוב אגריפס הראשון - נכדו של הורדוס למלך על הבשן. לאחר מכן קליגולה הגלה את הורדוס אנטיפס ונתן גם את ממלכתו לאגריפס הראשון אחיינו. בשנת 41 לספירה עם עלייתו לשלטון של קלאודיוס, פרובינקית יהודה צורפה לממלכתו של אגריפס הראשון. 

בשנת 44 לספירה לאחר מותו של אגריפס הראשון, יהודה שבה להיות פרובינקיה רומית. אגריפס השני בנו של אגריפס הראשון היה אז רק בן 17, והרומאים לא נתנו לו לרשת את ממלכת אביו. 

בשנת 46 טיבריוס יוליוס אלכסנדר, בן למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת, התמנה לנציב יהודה. תפקיד זה היה תפקיד קטן וזוטר לעומת אלו שציפו לו בעתיד. אביו אלכסנדר האלברכוס היה המוכס הראשי של מצרים ואחיו מרקוס היה נשוי לברניקי בתו של מלך יהודה אגריפס הראשון. 

ברניקי התאלמנה בגיל מאד צעיר ונישאה בשנית לדודה הורדוס מלך כלקיס. עם מותו של הורדוס, ממלכתו עברה לאגריפס השני - אחיה של ברניקי.

משתפי הפעולה בדיכוי המרד הגדול

בשנת 66 פרץ המרד הגדול ביהודה. יהודים רבים המשיכו לתמוך בשלטונה של רומי ולמעשה המרד הגדול התחיל כמלחמת אזרחים בין היהודים לעובדי האלילים בארץ ישראל ולא כמרד גלוי ברומא.

אגריפס השני שבאותה תקופה מלך על שטחים גדולים בבשן, בגולן ובגליל ניסה למנוע את המרד בנאומו המפורסם בירושלים. גם אחותו ברניקי ששהתה באותו הזמן בירושלים, ניסתה למנוע את המרידה בכל כוחה. לבקשת ראשי העם היהודי והסנהדרין, אגריפס שלח שלושת אלפים פרשים וקשתים ממלכתו כדי לדכא את המרידה בירושלים. ניסיונות אלה לא צלחו והמרד הגדול החל.

כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד ביהודה, אגריפס סייעה לו צבאית כפי שעשו כל מלכי האזור. בעת המצור על גמלא, כאשר אגריפס ניסה לשכנע את המורדים להיכנע, הוא אף נפצע מאבן קלע של המורדים.

טיבריוס אלכסנדר, שכאמור היה נציב יהודה לפני עשרים שנה, מונה להיות מושל מצרים. עם פרוץ המרד הגדול, התמרדו גם היהודים באלכסנדריה. על אף היותו של אלכסנדר יהודי בעצמו, הוא שלח את שני הלגיונות שהיו לו לטבוח ביהודי מצרים. לפי יוסף בן מתתיהו, טיבריוס אלכסנדר טבח בכחמישים אלף יהודי אלכסנדריה.

תוך כדי שיתוף פעולה בין אגריפס לבין אספסיאנוס, התפתח רומן בין ברניקי לבין טיטוס – בנו של אספסיאנוס. לאחר הדחתו והתאבדותו של הקיסר נירון, רומא נכנסה למלחמת אזרחים. ברניקי שכנע את טיבריאוס אלכסנדר, מושל מצרים וגיסה לשעבר, לתמוך באספסיאנוס. ברניקי קיוותה להפוך כך לקיסרית רומא בבוא הזמן מאחר וטיטוס, בנו ויורשו של אספסיאנוס, הבטיח להתחתן עמה.

בהשפעת ברניקי, אלכסנדר הכריז על אספסיאנוס כקיסר רומא וכך עשו גם הלגיונות ביהודה ובסוריה. אספסיאנוס החל במלחמה מול הקיסר ויטליוס שבסופה הפך לקיסר רומא.

טיטוס נשאר ביהודה לדכא את המרד וטיבריוס אלכסנדר מונה למפקד על צבאות רומא ביהודה. על אף המאהבת היהודייה של טיטוס ומפקד יהודי של הצבא הרומי, בית המקדש וירושלים חרבו ומאות אלפי יהודים נספו.

לאחר חורבן בית המקדש, אגריפס השני המשיך למלוך בממלכתו שבצפון הארץ. מאחר ולא היו לו בנים, לאחר מותו ממלכתו עברה לשלטון רומי.

טיבריוס אלכסנדר, לפי אחת הסברות, הפך למפקד המשמר הפרטוריאני, התפקיד הבכיר ביותר שהיה יכול יהודי או מצרי למלא באימפריה הרומית.

המלכה ברניקי המשיכה להיות המאהבת של טיטוס. היא הגיעה לרומא וגרה בארמון עם טיטוס כבת זוגו. רומאים רבים, שזכרו את השפעתה הרעה של קליאופטרה מלכת מצרים על יוליוס קיסר ומרכוס אנטוניוס, לא היו מרוצים מכך שמלכה יהודית תהיה אשת קיסר רומא. בשל כך, טיטוס נאלץ לשלוח את ברניקי אל מחוץ לרומא. בשנת 79 לספירה כאשר טיטוס הפך לקיסר רומא, ברניקי חזרה לרומא שוב, אך תוך זמן קצר טיטוס נאלץ לשלחה שוב מרומא כדי לשמור על יציבות שלטונו. טיטוס עצמו מת שנתיים מאוחר יותר, ללא בנים ואחיו דומיטיאנוס ירש את האימפריה הרומית.

לסיכום

גם בבל וגם רומי היו בעלות ברית של יהודה בטרם הכיבוש. יהודים רבים, בעיקר בקרב האליטה של העם, תמכו בבל וברומא. יהודים רבים וחשובים סייעו לרומאים לדכא את המרידות ביהודה, בעיקר זה בלט בדיכוי המרד הגדול. בנוסף לכך גם לאחר חורבן ירושלים ובתי המקדש, היו יהודים שנשארו מקורבים לשליטי האימפריות.